Вопрос Авраама

Велвл Чернин (Израиль), доктор филологии, профессор. Декабрь, 2019


דוקטור למדעי הלשון,

שאלת אברהם

דמותו של אברהם רבת ממדים, רבת פנים ומשמעויות, פשוטה ונעלמת מדעת בו בזמן. אברהם הנו אבי עמים רבים, "אב המון גויים" (הערבים מייחסים לעצמם את המוצא ממנו), והוא גם היהודי הראשון (ועל כן במסורת היהודית הוא נקרא אברהם אבינו). המילה "עברי", שהפכה לימים לשם העם, מופיעה לראשונה בספר בראשית י"ד, י"ג, בצירוף עם שמו של אברהם. היא נגזרה מהשורש שממנו נגזר גם הפועל העברי עָבַר ומתפרשת או כ"מי שחצה את הנהר או כ"מי שחצה את הגבול בין עובדי האלילים לבין המאמינים באל אחד", או כשניהם גם יחד. הסיפור המקראי הזה הונח ביסודה של פואמה העמוקה והמיוחדת במינה מאת אלכסנדר קורוטקו "אברהם ויצחק".
אברהם הינו מהפכן שהתנער מהדת הפגאנית ואלילי אביו תרח ויצא מאור כשדים צור מחצבתו שבארם נהריים לארץ כנען, כפי שציווהו אל עליון. הקב"ה לא נקב בשמה של ארץ כנען מייד, אלא רק אמר לו "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל-הארץ, אשר אראך." (ברשית י"ב, א'). ואברהם (שאז שמו עדיין היה אברם) יצא לדרכו, אשר הובילה אותו לחרן. כאן, בחרן, המהפכן הפך למהיג נעשה למנהיג ויוצר, מאחר שבבוא הזמן להמשיך בדרכו מחרן הלאה, לארץ כנען, כבר היו לו קניינים שנרכשו בחרן ואנשים שהצטרפו אליו (בראשית, י"ב, ד').
אך גם מחרן יצא אברהם, אשר נעשה מנהיג והכביד עליו רכושו, באותה הצייתנות הנכנעת שבה עזב את בית אביו באור כשדים. שליטתו של האל עליו הייתה מוחלטת. אחרי שם התואר מוחלטת מתבקש מאליו שם התואר השליטה הבלתי מעורערת. אך במקרה של אברהם הכלל הזה אינו עובד. הוא היה מוכן להתווכח עם אל עליון, ניסה לערער על רצונו. העדות המובהקת לכך הנו ניסיונו של אברהם אבינו להציל אנשים רבים ככל האפשר בעיר החוטאים סדום המועדת לאבדון, בשעה שהוא שאל את אלוהים: "האף תספה, צדיק עם-רשע?" (בראשית י"ח כ"ג).
תוך כדי כך בולטת לעין העובדה שאברהם היה מוכן להתווכח עם אלוהים לשם עצלת חייהם של אנשים זרים. אך ברגע שדובר בחיי בנו האהוב יצחק, שעה שאל עליון ציווהו " קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך, אל-ארץ המורייה; והעלהו שם, לעולה, על אחד ההרים, אשר אומר אליך." (בראשית כ"ב ב'), עושה אברהם בצייתנות את אשר צוּוה: " וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את-חמורו, וייקח את-שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו; ויבקע, עצי עולה, ויקם וילך, אל-המקום אשר-אמר-לו האלוהים." (בראשית כ"ב, ג'). דווקא הסיפור המקראי הזה הוא שהונח ביסודה של הפואמה "אברהם ויצחק" מאת אלכסנדר קורוטקו.
הנה כי כן, לפנינו עוד ניסיון אמנותי אחד להשיג את הבלתי ניתן להשגה ולתאר את הבלתי ניתן לתיאור. וכל ניסיון להשיג ולתאר את הסיפור המקראי על אודות עקידת יצחק – זוהי עוד פרשנות נוספת לספר הספרים בן האלמוות. דמותו של אברהם בפואמה של אלכסנדר קורוטקו רבת פנים ורבת ממדים, וכן מספרן של פרשנויות כאלו, למעשה, יכול להיות רב מספור.
במסגרת מסורת התרבות היהודית מדובר בארכיטיפוס של האב היהודי, אשר, בעודו ממלא את רצון השם, מסכן במודע את חיי בנו, כשהוא עושה בו את טקס ברית המילה ומחנך אותו כיהודי בהיותו מודע לעובדה המעוגנת בהגדה של פסח שלפיה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו." למותר יהיה לציין שבספרות היהודית קיימות יצירות רבות ומגוונות בנושא זה. אבל אברהם – איננו אך ורק אבי עם ישראל, אלא גם "אב המון גויים", וכל אדם, ללא הבדלי לאום וגזע, אשר נחשף לסוגייתו, או, כפי ניסח זאת ז'אן פול סארטר, "חרדתו של אברהם, מודד אותה על עצמו מבלי משים: "ומה אני הייתי עושה? האם הייתי יכול? האם הייתי צריך לעזור? האם יש לי בחירה?" אלכסנדר קורוטקו צמצם את השאלות חסרות התשובה האלו ועוד רבות כמוהן, לשאלה רבת תוכן אחת:
"אמור לי, לשם מה, הו אל,
בראת את הזמן, לאן
ולמה לא פוסק לזרום
נהָר אפל?"
לכאורה, נדמה שהכוונה בפואמה של א. קורוטקו היא למועקת הציפייה. "בעוד מועד הנחני למקום נבחר, על ראש ההר אוויר הרים שלי קוסם, לרוות עד תום." אומר אברהם. הוא אב ככל האבות שבעיניו עצם המחשבה על כך שבנו יילך לעולמו לפניו אינה מתקבלת על הדעת. והעובדה שעליו יהיה להקריב את בנו במו ידיו ממלאת את לבו בכאב בלתי נסבל שלא יתואר. אברהם קץ בחייו. "אללי, נשימתי קצרה, עליי הארץ מצרה!" הוא קורא בלא הגה מפיו, בעודו זועק אל הבורא חסר החמלה.
אבל, כפי שכבר נאמר, אברהם בפואמה רב ממדים ורב פנים. הטרגדיה האישית שלו – הנה רק אחד הממדים של המתרחש. מה שקורה לו ולבנו האהוב כאן ועכשיו, במעלה הר המורייה, עוד יקרה לא פעם ולא פעמיים לבני בניו, לצאצאיו הרחוקים של אברהם בעתיד שהבורא גילה לפניו בחוסר חמלה. "כל עוד גדידי גדודים של צלבנים עד לשד עצמותיהם תמימים ובארצם הרחוקה נמים, כמו ילדים עוד ישֵנים." אך יבוא גם היום שבו "שנאה וחוסר רחמים, רשעות בלייעל וקנאת אימים את כל הארץ עוד ישקו ברעל" באופן בלתי נמנע. גדולתו ותהילתו של "עם קשה עורף", עם בני אברהם, כרוך ברדיפות, השפלות וקורבנות.
מבחינתו של אברהם אין שום צורך בזמן, אשר "לא פוסק לזרום, נהר שחור". בפיוט מימי הביניים "שיר הייחוד ליום רביעי" ישנו פסוק "יום האתמול לו אלף שנים". הכותב, ששמו לא הגיע לידיעתנו, התכוון לאלוהים, אך אותן המילים עשויות להתייחס גם לאברהם אבינו שהקב"ה, כפי שמתואר בפואמה של קורוטקו, גילה לפניו את הבאות, כך שהלה נאלץ לחיות בעבר, בהווה ובעתיד בה בעת.
מה שיהיה לאל ידו של האל, אין לאל ידו של האדם. ואף כי יהיה זה אדם כמו אברהם אבינוועל כל כן בשעה שהדרמה מגיעה לסופה הטוב, לאחר ש"עצר מלאך האל בעד המאכלת", לא חש אברהם הקלה כלשהי. הוא חשב על "החיים בני החלוף בעולמנו", השלווה לא חזרה אליו עוד. מילות ברכתו של האלה שנשמעו לאחר השחיטה שלא התרחשה "כלל לא נתנו לו הקלה". בכל רגע הוא היה מוכן לשבוע שוב את הקריאה "אברהם" ולהשיב "הנני".
הפואמה של אלכסנדר קורוטקו סוחפת את הוקרא אל מרחב "השאלה הגדולה", הכרוכה בסיפור המקראי המקורי. ועצם העובדה הזו מעידה על כך שיצירתו של א. קורוטקו – פילוסופית היא. אין זו אך ורק יצירה אמנותית, אלא גם מחוות כבוד כלפי פילוסופיית הקיום, ועל כן היכולת להציב את השאלה – היא החשובה כאן, ולאו דווקא מציאת התשובה אליה. אף על פי שהתשובה טמונה כבר בעצם השאלה שהמחבר מציב. אין התשובה חשובה כאן, אלא דווקא החיפוש אחר ההזדמנות להציב את השאלה.
אני מבחין בפואמה בהשפעתה של המסורת הספרות הרוסית, היא מחלחלת אל השורשים המקראיים ובאה במגע עם הידע הסקראלי. דווקא הפואטיקה הרוסית מהווה את החידוש הייחודי שטרם ראיתי ביצירות המשחזרות את הסיפור היהודי על אודות עקידת יצחק. ברמת זכרון הז'אנר, זכרון הסיטואציה ששורשיה נעוצים בתורה הוצגה ההשקפה המסורתית ביחס למוטיב העקידה. הנה מסורתית דווקא נקודת המבט של ההשקפה היהודית והמסורת האירופית.
אך החדשנות באה לידי ביטוי דווקא בהגדה, במסורת הפואטיקה הרוסית, במשקל ובמקצב, המעבירים את הורא למישור המקראי ומשחזרים את אפקט הקיום המפוזר, כאשר היסוד החומרי נשמט מתחת לרגליים. והשאלה אינה נשאלת ברמת המילים (השפה), אלא ברמת המצלול, המקצבים, ויברציות מסויימות (של הלשון), עצם הדיבור, ההולך מההוויה אל נצחיות הבריאה שאין בה זמן, משמע אין גם חופזה.
כך, לדעתי מתבטאת חדשנותו האמנותית והפילוסופית של הפואמה פרי עטו של א. קורוטקו. היא מותירה את הרושם של הזעזוע הרגשי-הפסיכולוגי, בעוד שמי שואף לצאת מהמצב הזה, חייב לבנות עולם משלו, משל עצמו, למצוא את הדברים שיולידו את היצירה, אלה שיוכלו לבנות מחדש את המסד המפוזר של הזמן והמרחב, כמו בסיפור המקראי.
ייחוד הפואמה של אלכסנדר קורוטקו "אברהם ויצחק" טמון בראש ובראשונה בכך, שהיא משמשת כמעין גשר בין התרבויות, בעודה מציגה בשפה הרוסית ומנגישה בכך לקורא הלא יהודי (והיהודי המתבולל) את הראיה היהודית המסורתית של הסיפור המקראי שהפך, במובן מסוים, ללוז השדרה של ההרגשה העצמית של העם היהודי. הפואמה הזאת הגורמת לנו להיזכר מבלי משים בדבריו של המשורר האוקראיני ממוצא יהודי אברהם כצנלסון: "אני כגשר בין היהודים לאוקראינים".
נעלה מכל ספק שהפואמה "אברהם ויצחק" פרי עטו של אלכסנדר קורוטקו הינה יצירה חשובה בעלת כוח שפה אדיר בספרות העולמית.

___________________

Velvl Chernin (Israel)

Doctor of philology; Professor


ABRAHAM'S QUESTION

The figure of Abraham is multidimensional and polysemantic, both simple and inscrutable at the same time. Abraham is the father of many peoples (Arabs claim descent from him), and he is the first Jew, which is why in Jewish tradition he is called "Avraam-avinu" – "our father Abraham". The word "ivri", which later became an ethnonym, first occurs in Genesis 14:13 in combination with the name of Abraham. It derives from the same root as the Hebrew verb "avar" ̶ "he crossed" and is taken to mean either "he who crossed the river" or "he who crossed the divide between the heathen and those who believe in One God, or sometimes both at once. This Biblical subject is the basis of Alexander Korotko's profound and original narrative poem "Abraham and Isaac".

Abraham is a rebel who has overturned the heathen beliefs and idols of his father Terah and has left his native town Ur of the Chaldees, which is in Mesopotamia, for the land of Canaan, as the One God, who had revealed Himself to him, had ordered. God did not name the country Canaan at once. He merely said to Abraham: "Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father's house, unto a land that I will shew thee" (Genesis 12:1). Then Abraham (still Abram at the time) set off for Haran. Here, in Haran, the rebel became a leader and a creator for, when the time came to move on further, from Haran to Canaan, he already had property acquired in Haran and people who had joined him (Genesis 12:4).

However, now a leader and burdened with property, Abraham left Haran as uncomplainingly as when he left the house of his father in Ur. God's power over him was absolute. After the epithet "absolute" the word "indisputable" is, as it were, automatically understood. However, in the case of Abraham this rule does not obtain. He was prepared to dispute with God, to try to challenge His decisions. A clear testimony of this is the attempt of our forefather Abraham to save as many people as possible from the unholy city of Sodom which had been condemned to destruction, when he questioned the Almighty: "Wilt thou also destroy the righteous with the wicked?" (Genesis 18:23).

It is striking the Abraham was prepared to argue with God in order to save people whom he did not know. When it was a matter of the life of his beloved son Isaac, when the Almighty instructed Abraham: "Take now thy son, thine only son Isaac, whom thou lovest, and get thee into the land of Moriah; and offer him there for a burnt offering upon one of the mountains which I will tell thee of", Abraham without complaint "rose up early in the morning, and saddled his ass, and took two of his young men with him, and Isaac his son, and clave the wood for the burnt offering, and rose up, and went unto the place of which God had told him" (Genesis 22; 2-3).

Thus we have before us another artistic attempt to comprehend the incomprehensible and to describe the indescribable. And every attempt to comprehend and describe the Biblical subject of the sacrifice of Isaac is another commentary on the immortal Book of Books. The figure of Abraham in Alexander Korotko's narrative poem is multidimensional and polysemantic, which means there can, in essence, be countless numbers of such commentaries.

Within the framework of Jewish cultural tradition the poem concerns the archetypal Jewish patriarch who, submitting to the will of the Creator, consciously risks the life of his son, performing on him the rite of circumcision, raising him as a Jew and aware as he did so that, as it is said in the Jewish Passover tradition, in the Haggadah that "in every generation they rise against us to destroy us". Needless to say, in Jewish literature there is no small number of the most varied works devoted to this subject. However, not only is Abraham the forefather of the Jewish people; he is also the "father of many peoples", and everyone, regardless of nationality, who faces a dilemma or, as Jean-Paul Sartre put it, "the anguish of Abraham", involuntarily tries it on themselves: "How would I have acted? Would I have been able? Should I have been able? Do I have a choice?" – Alexander Korotko has reduced these and many other unanswered questions to one broad question which he has put in the mouth of Abraham: " Lord, tell me why the time has been appointed by you. Why does it flow like a black river?"

At first sight it seems that Alexander Korotko's poem deals with the excruciating pain of expectation. "Tell me sooner the hour by which I must come to the appointed place, and let me drink in to the full the mountain air which so attracts me to it," says Abraham. He's an ordinary father, for whom the idea is unacceptable that his son should leave this life before him. But the fact that he himself must sacrifice his son fills him with intolerable, unimaginable pain. Life is a burden for Abraham. ". I am stifled and cramped on earth!" he cries silently, addressing a pitiless Creator.

However, as already stated, the Abraham of the poem is multidimensional and polysemantic. His personal tragedy is only one measure of what is happening. What is happening here and now – on the slopes of Mount Moriah – to him and his beloved son Isaac will recur many times to sons, to distant descendants of Abraham in a future which the Creator has mercilessly revealed to him. " while detachments of crusaders are naïve from head to foot and sleep a childish sleep somewhere beyond the seven seas", however, the day will come when "unknown envy and restless spite" will inevitably " give poison to the earth to drink." The exaltation and glory of the "stiff-necked people" of the sons of Abraham will become intertwined with persecutions, humiliations and sacrifices.

From the point of view of Abraham there was no need for time which "flows like a black river". In the mediaeval piyyut (a liturgical poem written to embellish Jewish worship) the "Song of unity" there is the following line: " a thousand years are as yesterday for Him". The author, whose name has not come down to us, had God in mind, but the words could apply to our forefather Abraham, to whom, as is described in Alexander Korotko's poem, the Lord revealed the future, having compelled him to live in the past, the present and the future simultaneously.

Alexander Korotko's poem opens up before the reader a "big question" linked to the original biblical subject. This in itself bears witness to the fact that this is a philosophical work. It is not only an artistic creation, but also a tribute to the philosophy of being; it is therefore important to be able to pose a question and not find an answer to it, although the answer may lie in the question itself, as posed by the author. It is not the answer which is important but the search for the possibility of posing the question.

In the poem I sense the Russian literary tradition, which penetrates the Biblical roots and has much in common with sacral knowledge. It is precisely Russian poetics which is uniquely innovatory, something I have not seen in works which revisited the Jewish theme of sacrifice. At the level of memory of the genre, memory of the situation, the roots of which go back ton the Torah, a traditional vision is given of the sacrifice motif. Traditional precisely from the point of view of Jewish vision and Jewish tradition.

But here is innovation in legend, in Russian poetic tradition, in metre and rhythm, which are immersed in the flat surface of the Torah and recreate the effect of uncoordinated existence, when matter gives way under the feet. And the question is raised not only at the level of words (language), but also at the level of sound, rhythm, specific vibrations (language), speech itself, which goes from existence to the eternity of the universe, where there is no time, and, consequently, no hurry. I have never seen or encountered anything like this in literature.

It seems to me that in this lies the artistic and philosophical innovation of Alexander Korotko's poem. It leaves a powerful emotional and psychological impact. And in order to emerge from this condition, it is essential to build one's own world, to find what creation brings, to find what can recreate the uncoordinated foundation of time and space, as in the Biblical subject.

The uniqueness of Alexander Korotko's poem "Abraham and Isaac" lies, in the first place, in the fact that it serves as a kind of bridge between cultures, presenting as it does, in Russian, (and therefore accessible to non-Jewish and assimilated Jewish readers) a traditional Jewish vision of this Biblical subject which has become, in a certain sense, a key feature of Jewish self-awareness. This poem makes one involuntarily call to mind the words of the Ukrainian poet of Jewish descent Abram Katznelson: "I am a bridge between Jews and Ukrainians".

Alexander Korotko's poem is, without question, a mighty monument of world literature.


Translated by Michael Pursglove

ещё