אַבְרָהָם
לִי אֶתק
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי!
אִישׁוֹן לַיְלָה, וְהַדּוּמִיָּה
לָחֲשָׁה בְּשֶׁקֶט עַל הַמִּשְׁעוֹלִים
אֶל תְּהוֹם רַבָּה שֶׁל מִלּוֹת רָזֵי הָאֵל
שֶׁלֹּא נוֹצְרוּ בְּיַד אָדָם.
– הַיְּכֹלֶת לִחְיוֹת וְעַד הַסּוֹף
לִמְנוֹת אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב
שֶׁל עַם קְשֵׁה עֹרֶף
לִמְעַטִּים נִתְּנָה, אַךְ רַק הַסַּבְלָנוּת
הִיא כֶּתֶר הַיְּצִירָה.
כָּל עוֹד מַבִּיט אַתָּה רָחוֹק בַּקִּיפָּאוֹן,
אַגְבִּיהַּ עַד כִּסְּאִי
פִּרְקֵי תּוֹלָדוֹת אִלְּמִים,
וְאָז עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹבַלְתִּי בְּמִדְבַּר הַתְּהִלָּה
וְאָף חָקַקְתִּי בַּתּוֹרָה
ְלבַל יָלִין
פֶּן אֶמְסְרֵהוּ לָבוּז וְלִכְלִמָּה
לְכָל אֻמָּה. רוֹאֶה אַתָּה –
אוֹמַר אֲנִי לְךָ מֵרֹאשׁ –
בְּטֶרֶם כָּל זֶה הִתְגַשֵׁם, בְּטֶרֶם
קִנְאָה זָרָה וְשִׂנְאָה
בִּלְתִי קְרוּאָה מָסְכוּ רַעֲלָם בְּאֲדָמָה,
כָּל עוֹד גְּדוּדֵי הַצַּלְבָּנִים
בִּתְמִימוּת מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ
יְשֵׁנִים כִּילָדִים אֵי שָׁם.
אִם אֵין אֳמוּנָה בָּאֵל לְלֹא גְּבוּלוֹת
שְׁאִיפוֹתֶיךָ לֹא תִּצְלַחְנָה.
הַנֵּצַח הוּא אִלֵּם
וּבַמְּרוֹמִים שׁוֹכֵן הוּא לְבַדּוֹ.
וּבעוֹלָם תַּחְתּוֹן שֶׁבּוֹ אַתָּה שׁוֹכֵן,
אַבְרָהָם, הַכֹּל מָלֵא תּוּגָה, זְמַנִּי וּבַר חֲלוֹף.
שָׁם הַבּוּז וְהַכְּלִמָּה שׁוֹרִים לְלֹא מוֹרָא,
וְיוֹכִיחַ חָם בֶּן נוֹחַ.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי.
– הָעֵת הִגִּיעָה. לֹא רַב הַמֶּרְחָק.
דֶּרֶךְ שְׁלוֹשֶׁת יָמִים. קַח לְךָ אֵשׁ
וַעֲצֵי עֹלָה. וְאֶת יִצְחָק אֲבַקֵּשׁ.
אֱזֹר אֶת הָעֵצִים.
כְּנָחָשׁ זָחַל הַלַּיְלָה עַל פְּנֵי אַבְרָהָם,
אֲשׁר קָץ בְּחַיָּיו,
וְהַחֲלוֹם חָבוּק בְּתוּגַת הָאֵשׁ
בִּקֵּשׁ דַּרְכּוֹ – אֶל אוֹר הַשַׁחַר,
וּבְרַקּוֹתָיו תִּפְעַם לְחִישַׁת קְלָלָה:
“דָּרָךְ שְׁלוֹשֶׁת יָמִים”…
וְעִם עֲלוֹת הַשַּחַר
הִגִּיעוּ מְשָׁרְתִים, הוֹפִיעוּ מוּעָקוֹת,
וְאַף יִצְחַק אוֹבֵד עֶשְׁתּוֹנוֹת
נִצַּב בַּפֶּתַח.
יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה. – שָׂח אַבְרָהָם
וְשָׂם לַדֶּרֶךְ פְּעָמָיו.
מִכָּל הֶהָרִים רַק הַר הַמוֹרִיָּה
אֲשֶׁר עָלָיו יָקוּם בֵּית הַמִּקְדָשׁ,
צִפָּה בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ.
כָּל שִׂיחוֹת חֻלִּין וּבְנוֹת חֲלוֹף נָסוֹגוּ,
בַּמָקוֹם בּוֹ אֵימָה לְלֹא גְבוּלוֹת
דּוֹאָה עַל כְּנַף מַלְאָךְ בִּתְפִלָּה
וּבֶאֱמוּנָה, וְנִשְׁמַת כָּל חַי שָׁם
אֲחוּזַת שַׁלְהֶבֶת יָה.
אֲבָל הַגּוּף – הָה-
כָּל מַאֲמַצָּיו לַשָּׁוְא,
כִּדְבַר הַבּוֹרֵא –
“כִּי עָפָר אֲתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”.
כָּל זֹאת – בְּסוֹד הַבּוֹרֵא הַכָּמוּס עִמּוֹ
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי.
– הֲתִשְׁמַע קוֹלִי?
– שׁוֹמֵעַ אָנֹכִי.
הוּא בְּתוֹכִי וּמְעָלַי,
מֵעַל כָּל מִכְשׁוֹל אֶרֶץ.
– אָז לֵךְ ! שָׂמֵחַ אֲנִי לְאֵין שִׁעוּר.
שְׁעַת הַנִּסָּיוֹן – שְׁעַת אֵימָה,
פִּתְרוֹן מְאֹרָעוֹת כְּמֵהִים,
מַשָּׁא חוֹרֵק שֶׁל בְּרָכָה וְגִילּוּי.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי .
– הַקְשֵׁב לִשְאֵלַת יִצְחָק
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי, בְּנִי.
– מַדּוּעַ זֶה עִמְּךָ לְקַחְתַּנִי?
– עֲבוֹדַת הָאֵל קָרְבָּן הִיא,
אוֹתוֹ עָלֵינוּ לְהַקְרִיב.
– הְנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה?
– אֳלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה, בְּנִי.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵנִי.
הָה, אֱלֹהַי, מַדּוּעַ נִבְרָא הַזְּמַן?
לְשֵׁם מַה זּוֹרֵם הוּא כְּנָהָר אָפֵל?
הַנִּיחֵנִי נָא קֹדֶם הַמּוֹעֵד
לָגֶשֶׁת לַמָּקוֹם הַנִּבְחָר
וְאֶת אֲוִיר הֶהָרִים הַנִּכְסָף
לִגְמֹא עַד תֹּם.
קָצְרָה נְשִׁימָתִי, אֵין מָקוֹם לִי בָּעוֹלָם.
אֲנִי יוֹדֵעַ, מְצַפֶּה אַתָּה לְמַעֲשֵׂה גְּבוּרָה.
וְדִמְעוֹתַי אֲשֶׁר בָּכִיתִי
סָפְגוּ אֶת כְּאֵב גּוֹרָלִי.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנֵי.
– כְּפֶּשַׂע בֵּינְךָ וּבֵין הֶעָתִיד לִקרְוֹת לְךָ.
לֹא גְאוֹן הָרֶשַׁע מֹובִילְךָ
כִּי אָנֹכִי הוּא.
יָדַעְתִּי דְּרָכֶיךָ.
לָכֵן הָבֵן וּשְׁמֹר אֶת אֲשֶׁר זָמַמְתִּי.
יִרְחַק כָּל בְּדַל הִסּוּס.
הַיּוֹם יִקְרָא הָאֵל לְךָ וּלְבִנְךָ
לְדִינו הַנּוֹרָא.
דַּם יִצְחָק הָרֹוטֵט זוֹעֵק,
מְפַעְפֵּעַ כְּצִפּוֹר כְּמֵהַת דְּרוֹר.
וְאַבְרָהַםִ לִמְרָאשׁוֹת יִצְחָק,
וְהַמַּאֲכֶלֶת מֵעָלָיו מוּנֶפֶת.
מַעֲמַד גְּדֻלָּה
עֵינֵי יִצְחָק מָלְאוּ הַכְנָעָה,
וּפְנֵי הָאָב כִּפְּנֵי הַבֵּן קְפוּאוֹת
בְּזֹהַר שְׁחוֹר הַלֹּבֶן.
וּמַאֲוָיָם אֻחַד —
הָבָה נִשָּׂא תְּפִלָּה,
לֹא עֲבוּרְךָ, יִצְחָק,
כִּי אִם לְדוֹרוֹת הֶעָתִיד.
הָאֳמוּנָה עֵוֶּרֶת. אָכֵן עִוֶּרֶת הִיא.
לַשָּׁוְא רוֹגֶנֶת הַדְּמָמָה.
פְּתוּחִים שַׁעֲרֵי גַּן הָעֵדֶן.
מֵעִיק שִׁכְמוֹ לְלֹא רַחֵם.
עוֹד רֶגַע קָט – וְאַבְרָהָם יָנִיף הַמַּאֲכֶלֶת
וְלֹא בְּלֵב בְּנוֹ.
– מִי הָגָה זֹאת?
– אַתָּה, אַבְרָהָם.
– אָבִינוּ, אָנָא… – וְנָדַם אֲחַר הִפְטִיר:
– לֹא אֶתְּנֵהוּ לְךָ!
וּבְשִׂיחַ לֵב זֶה
חָלְפוּ חַיָיו לְעֵינָיו בַּמַחֲזֶה.
חֻלְשַׁת אֲנוֹשׁ
וְאַהֲבַת אָב לְלֹא סְיָג
הֶאֱפִילוּ עַל נַפְשׁוֹ. אַךְ הָיָה זֶה רַק זִיק,
מְעוֹף סוֹד הַבְּרִיאָה
מֵהַצִּפִּיָּה אֶל קֹצֶר הָרוּחַ.
בַּשָׁנָה בָּהּ לֹא הוֹפַר
סֵדֶר מַהֲלָכֵי הָאֵל.
וְהִנֵּה אַיִל נֶאֱחָז בַּסְּבָּךְ.
עָצַר הַמַּלְאָךְ אֶת הַמַּאֲכֶלֶת בַּעֲדוֹ,
הִגִּיעַ בִּמְעופוֹ, וְאוּלַי בַּחֲלוֹמוֹ,
וְכָרַע עַל בְּהוֹנוֹת כְּיֶלֶד.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנֵי.
– הַכֹּל נַחֲלַת הֶעָבָר.
הַקְרִיבוּ הַקָרְבָּן וְחִזְרוּ הַבֵּיִתָה,
וָקְבַל עוֹלָם יִוּדַע
כִּי אָנֹכִי עִמָּךְ.
וּבַמָּקוֹם הַנּוֹרָא הַזֶּה,
פִּסְגַּת הָרוּחַ וְהַנִּצָּחוֹן,
מָקוֹם בּוֹ לֹא חַסְתָּ עַל בִּנְךָ
לְמַעַן אֳמוּנָה, בּוֹ הֵבַנְתָּ
כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת – לֹא שִׁפְלֵי רוּחַ
יִירָשׁוּה, וּבִידֵי הַיּוֹצֵר
אֶת זְכוּתְךָ עַל בִּנְךָ הַבְּכוֹר
אֲשֶׁר אָהַבְתָּ הִפְקַדְתָּ,
וְנוֹלַדְתָּ שֵׁנִית.
וְאֶל זֵר הַנִּצָּחוֹן לֹא אֶת נַפְשׁוֹ בּלְבַד,
כִּי אֶת כָּל הָעָם הֵבֵאתָ.
אוֹתוֹ – הַאֲמֵן לִי, אַבְרָהַם –
אַרְבֶּה מֵאָה שָׁנָה מֵרֹאשׁ,
וְאָז אֶעֱקֹד עַצְמִי בַּבְּרִית
שֶׁבָּהּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ עָקַדְתָּ.
הֱיְוּ רַבִּים וִהְיוּ זוֹהֲרִים
כְּכוֹכָבִים בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.
הַמַּחְשָׁבָה אֲשֶׁר כְּעַכְבָּר אָפֹר
בְּמוֹחֲךָ הַמְּיֻסָּר חָלְפָה, כְּאַיִן הִיא.
צַר לִי, חָס אָנֹכִי עַל יִסּוּרֵיךָ
כֻּלָּם. כֵּיצָד זֶה תַּחֲשֹׁב
כִּי לֹא עָמַדְתָּ בַּנִּסַּיוֹן עַד תֹּם?
אֶת חוֹבַתְךָ, אַבְרָהָם, הַמְּקַנֵּא לָאֱמוּנָה,
רֶגֶשׁ הָאָב כִּמְעַט קַט נִצַּח.
אֶת נֶאֱמָנוּתְךָ לַבְּרִית
עַד כְּלוֹת הוֹכַחְתָּ,
וְהַאֲמֵן – לַשָׁוְא נָפְלוּ פָּנֶיךָ.
אִלוּלֵא כֵן, מְיָּדֶךָ
אֶת הַדִּין מְבַקּשׁ הָיִיתִי.
דּוּמָם יָרְדוּ מִן הָהָר – הָאָב עִם בְּנוֹ.
אִישׁ אִישׁ בְּשַׂרְעַפָּיו שָׁקוּעַ.
עַל הֲוָיַת אֶרֶץ בַּת חֲלוֹף
חָשַׁב לוֹ אַבְרָהָם, וְיִצְחָק חָשַׁב
כַּמָּה טוֹב לִצְעֹד יֵחְדָּו.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי.
– הֲתֵדַע בַּמֶה גְּדֻלָֹתֶךָ?
– אֵינִי מֵבִין. לְמֶה כִּוַּנְתָּ?
וּבוֹ בַּזְּמַן בַּלְבֵּל יִצְחָק צְעָדָיו.
בַּסֵּתֶר הִסְתַּכֵּל עָלָיו
וְדָרַךְ עַל בְּהוֹנוֹת אָבִיו,
הָיָה שָׁקוּעַ בַּמִּשִׂחָק, וּבְלִי מַשִּׂים
נָגַע בְּאַבְרָהָם בִּקְצֵה כְּתֵפוֹ,
וּבַוְרִידִים, בִּנְתִיב הַיִצָרים
אַהֲבַת אָב זָרְמָה,
וְלֹא עָמַד בָּהּ אַבְרָהָם,
וְרַק הַדָּם הַחַי, הֶחָמִים,
אָחַז בַּזִכָּרוֹן הַצָּף, הַצְּעָדִים
כְּמִשְקָלוֹת הִכּוּ בַּקַרְקַע,
אֶל תּוֹךְ הָעֵשֶׂב הָרָדוּם. וְאַבְרָהָם
נִסְעָר הָיָה – כֵּיצַד קָרָה
שֶׁהַמִּלִים אוֹתָן שָׁמַע כָּעֵת
לֹא נִחֲמוּהוּ. מַרְכִּין רֹאשׁוֹ חִכָּה –
לֹא לְמַכַּת הָאֵל כִּי אִם לְהַחְלָטָה
אַחֶרֶת, לְנִקְמַת שָׂטָן. וְשׁוּב
מִמַּסְעוֹת דִּמְיוֹן רְחוֹקִים
שָׁב לַמָּקוֹם
בּוֹ בָּחַר אֳלֹהִים, וּבוֹ דִּמְּמוּ
פִצְעֵי יִצְחָק שֶׁלֹּא נִבְעוּ,
בּוֹ כָּל פְּגָמֵי הַנֶּפֶשׁ הַנִּסְעֶרֶת
נִבְּאוּ לוֹ יִסּוּרִים.
– אַבְרָהָם!
– הִנֵּנִי.
– אֶת הַשָׂטָן הִזְכַּרְתָ. זוֹ הַמְצָאָתִי.
שָׁפוּף מִתְהַלֵּךְ הוּא לְיָדִי
וְאֶת קָרְבְּנוֹתָיו יִבְחַר
אֶת מַחְשָׁבוֹתֵיכֶם וְאֵת מַעֲשֵׂיכֶם
בִּשְׁחוֹר הַיּוֹם יִצְבַּע.
אָכֵן לֹא הָאֳמִין הוּא
כִּי מוּכָן אַתָּה לִמְסֹר לִי אֶת בִּנְךָ,
וּבִגְבוּרָה בַּזֹּאת עָמַדְתָּ.
כָּעֵת, בִּמְחִילָה, מְנֵה אַבֵדוֹתֶיךָ.
שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְאֵם יִצְחָק
לֹא עָמְדָה בַּנִּסָּיוֹן וְאֶת דַּלְתוֹת שְׁאוֹל פַּתְחָה
לֵךְ, וְאֶת מֵתֶךָ קְבֹר.
וְעַד אַרְגִּיעָה, בַּחֲשֵׁכָה
עָמַד יִצְחָק וּבִפְנֵי אַבְרָהָם הִקְשָׁה.
שָׁב רוּחוּ שֶׁל אַבְרָהָם וְעָנָה:
– זְמַנְּךָ הִגִּיעַ זֶה מִכְּבָר לִישִׁיבָה.
כָּךְ הֶחְלַטְנוּ אֲנִי וְאִמְּךָ.
בִּדְמָמָה בֵּרְכוּ אִישׁ אֶת רֵעוֹ
וּמִהֲרוּ לְהִפָּרֵד.
ABRAHAM AND ISAAK
Poem
1
– Abraham!
– Here I am.
It was night, and silence, going to a whisper, prompted trails
to the mysterious abyss of the Creator’s miraculous words.
– The ability to live and count the heartbeat of stiff-necked people to the end is
given to few, but only patience – the crown of creation. And while you’re watching
away in a daze, I will lift up dumb heads to the Throne of history, and your people,
I led through the desert of glory and recorded in the Torah, they shouldn’t complain,
Otherwise I will give them to other people for mocking. You see, I’m telling you in advance,
until it all came to pass, until unknown envy and restless anger watered the ground with
poison, till the troops of Crusaders are naive from head to toes and somewhere,
miles and miles away, like a child asleep.
Without revelations all aspirations leading upstairs, to my abode, are closed. Eternity is mute,
it is my first inhabitant of heaven, and in the lower world, home to you,
Abraham, everything is so joyless, of course, and the shame and disgrace live safely,
and the confirmation of that is the son of Noah – Ham.
– Abraham!
– Here I am.
– It’s time to go. It’s close. Just three days’ journey. Take fire and an armful of firewood.
I need Yitzhak. Tie the firewood tightly.
2
Night snake was crawling on the body, and Abraham did not want to live. And a sleep,
by the flame of longing embraces , was looking for the roads – to the dawn, to the sun,
and the spell knocked at the temples: “Three days’ journey.” And early morning servants and
alarms appeared, and embarrassed Isaac was standing on the threshold.
– Let it be so, – Abraham said, and began preparation.
Not the mountains were waiting for them in front, but Moriah – the mountain
where the temple is going to stand, where the earthly talks of mortal, go back,
where only the fear, not knowing the measure, flies on the wings of angels in the prayer
like the event of faith and on a whim gets an enthusiastic essence of soul, and the body
(in vain are all its efforts), as God says – “From ashes to ashes.” All matter is in His conception,
in the great mystery.
– Abraham!
– Here I am.
– Do you really hear my voice?
– I hear. It’s over me, in me, it is above all the earthly barriers.
– Then go. I am extremely happy about this.
The time of trials – a terrible time, the outcome of eager events, a squeaky cart
of blessings and discoveries.
3
– Abraham!
– Here I am.
– Be vigilant. Now Isaac will ask a question.
– Abraham!
– Here I am, my son.
– Why did you take me with you?
– Worship – it’s a sacrifice, we have to bring it.
– Here is some firewood, here is the fire, but where is the lamb?
– God will provide.
– Abraham!
– Here I am.
God, tell me, why did you invent the time, why does it flow like black river?
Let me ahead of time to come to the designated place and drink to the bottom
the mountain air, that entails so much. It chokes me, there’s not enough space for me
on the earth. I know, You wait for action. All the tears have had a good cry.
They, like a sponge, absorbed the pain of my destiny.
– Abraham!
– Here I am.
– You’re three steps away from the predestinated accomplishments. You are led not
by an evil genius, but by Me. I am aware of ways. That’s why make up your mind
and implement my plan. Let the shadows of doubts go away. Today your Gd
called you and your son to G-dliness, to the Judgement.
The frightened blood of Isaac shouts, bubbles, like a bird, begging for freedom.
At the head of Isaac – Abraham, and a knife, as an angel, in his hand hovered over the body.
All is full of majesty. Isaac’s eyes are full of humility, and in black and white
light the faces of father and son stiffened, and there is no differences in their desires.
– Let’s pray – not for you, for the future generations.
4
Blind faith. Yes, blind. In vain the silence complains. The gates of
Paradise are wide-open. The back pains ruthlessly. One more moment, and Abraham
will drop the knife not in the heart of his son.
– Whose idea is it?
– Yours, Abraham.
– Please, my King… – and he trailed off and it blurted out – I will not give him to you!
And the whole Abraham’s life flashed in this earnest speech. And the human
weakness, father’s unbridled passion eclipsed his soul. But it was only
a moment, the flight of the universal mystery from expectation to impatience,
into that year, which didn’t break the move of God’s achievements.
And somewhere nearby the lamb struggled, and the angel stopped the knife. He came, no,
He was seen in a dream, squatted childishly down.
– Abraham!
– Here I am.
– All in the past. Bring the sacrifice and come back home. And present yourself to the world,
let everyone know that I am with you. At this bitter frontal place, on the top of the spirit, of the
celebration, where you didn’t spare your son in the name of faith, where you understood –
this land is not for those who lose their heart, and all your rights to son, your first child,
your favorite, gave to the Creator, to the Architect, and was able to be born again,
and led to the crown not only the soul’s your son, but all the people, which, believe me,
Abraham, for a hundred years ahead I will multiply and will tie myself with an eternal vow,
as you had tied your son with love.
There will be a lot of you. You’ll shine like stars, along the milky way.
And the idea that ran like a gray mouse in your tormented consciousness,
doesn’t count. I’m sorry, I see all your sufferings without exception. How dare you to
assume that you didn’t fulfill your duty to the end, Abraham, an adherent of faith!
And your feelings of a father only for a moment won. You fully
demonstrated your commitment to the covenant, and you got the hump in vain.
Oh, if it wasn’t so, believe me, I would call you to account.
5
They were coming down the mountain in silence – a father and a son. And each of them
was thinking of his own. Abraham – of the earthly existence, insecure, Isaac – how well
to go together.
– Abraham!
– Here I am.
– Do you know what’s your greatness?
– I don’t understand. What do you mean?
Meanwhile Isaac, glancing furtively at his father, failed on the rhythm and stepped on his toes,
and he was passionate about the game, and accidentally touched Abraham with his shoulder,
and through the veins, through the navigable veins of passion the paternal love flowed.
And Abraham didn’t have power over it, and only blood, so warm, lively, kept his memory afloat.
And steps fell down, as kettlebells, on the ground, into the sleepy grass. Abraham remained
in confusion. How could it happen that the words which he heard now, did not bring him any
consolation. Bowing his head he waited – not for punishment of Gd, but for another solution,
Satan’s retribution. Again, from the wanderings of imagination, he returned to the place that
Gd chose where Yitzhak’s unfulfilled wounds were bleeding, where all the flaws of his restless
soul predicted him sufferings.
– Abraham!
– Here I am.
– You’ve mentioned Satan. He was created by Me. He works as my assistant
and finds victims himself. He paints your thoughts and acts in the black
color of the day. Yes, he did not believe that you were willing to give up your son.
You persevered. Now I’m sorry, count losses, and Sarah – your wife, the mother of Isaac –
broke down and opened the door for death. Go and bury her.
A moment later in a complete darkness Isaac was standing in front of Abraham and
inquiring guiltily.
-It’s high time for you to yeshiva, we decided so – mother and I.
Saying good bye in silence, they hurried up to part.